יום חמישי התחיל כרגיל עם נסיעה לקליניקה של מורי, ד”ר וואנג, שם בימי חמישי במהלך החודשים האחרונים ד”ר וואנג מעביר הרצאות בנושאים שונים. את הבוקר התחלתי כרגיל בתחנת הרכבת התחתית אשר נמצאת ממש מתחת לבית שלי, בדרך לחלק המערבי של העיר בייג’ינג, כשעה נסיעה מביתי. ממש בסמוך לקליניקה ישנה מסעדה סינית נחמדה שכל ביקור באיזור אני עוצר בה בדרכי לעוד יום בקליניקה. כמו תמיד, קניתי שלושה כיסוני בצק מאודים ממולאים בשעועית אדומה, מאכל הנקרא Man Tou ומיהרתי להיכנס.
בקליניקה פגשתי כמו בכל יום חמישי את ד”ר ביי, רופא סיני שמנמן, חייכן וחברותי.
במשך שמונה חודשים שאני לומד אצל ד”ר וואנג אני פוגש את הרופא החייכן והחמוד הזה. בהתחלה, עקב פערי השפה (כמובן שד”ר ביי לא יודע אנגלית ולא אפילו מילה אחת!) לא כל כך יצא לנו לתקשר. בנוסף ישנם ימים שהקליניקה עמוסה במטופלים ובסטודנטים אשר מגיעים באופן אקראי ללמוד עימנו, כך שלא יצא לנו להחליף מילה. אבל לאחרונה, הסינית שלי דיי השתפרה ויצא לנו לקשקש באחד מהימים. מאותה שיחה עימו גליתי שד”ר ביי הינו סגן מנהל בית החולים בעיירה בה הוא מתגורר. עיירה קטנה ונידחת במחוז המקיף את מחוז בייג’ינג (כן, בייג’ינג נחשבת למחוז בסין, העיר הזו פשוט כל כך גדולה!), מחוז He Bei, מרחק 3 שעות נסיעה. במהלך השלוש השנים האחרונות, ד”ר ביי מגיע לבייג’ינג בכל הזדמנות שהוא יכול בכדי ללמוד עם ד”ר וואנג. בהתחלה הוא היה מגיע שלוש פעמים בשבוע בשביל כך, נוסע 3 שעות כל כיוון!
תוך כדי היותנו משוחחים ועושים מוקסה על אחד המטופלים, ד”ר ביי הזמין אותי לבוא לבקר בבית החולים שבו הוא עובד, ואני כמובן אמרתי כן. אין סיכוי שאני יפספס חוויה אותנתית, שונה וייחודית שכזו. לשמחתי, לחוויה זו הצטרפה חברתי מספסל הלימודים והמרתגמת של הקליניקה, מיי.
מיד לאחר סיום ארוחת הצהרים בקליניקה עם ד”ר וואנג, יצאנו שלושתינו, מצויידים בבטן מלאה אל הדרך. לאחר שלוש שעות בדרכים, הגענו סוף סוף לבית החולים של ד”ר ביי. למען האמת כשעצרנו את הרכב ויצאנו החוצה, הייתי בטוח שאנו עוצרים בדרך בשביל לקנות משהו לשתות באיזו מכולת באיזור. כך נראית הכניסה לבית החולים:
בניין בעל שתי קומות, ישן ומלוכלך עונד את התואר “בית החולים” של העיירה הזו. ולשם כל יום מצטופפים עשרות חולים אשר מגיעים למחלקת היום, ושאר עשרות החולים אשר ישנים בחדרים הקטנים והמלוכלכים. ד”ר ביי עשה לנו סיבוב בגאווה רבה בכל בית החולים, הכניס אותנו לכל המחלקות (מחלקה בבית החולים הזה משמע חדר בגודל בינוני) הכיר לנו את הצוותים השונים שעובדים בכל מחלקה ואפילו לקח אותנו להתרשם מחלק מן המטופלים. כמובן שהתעניינות הייתה מאד גדולה מצד הצוות הרפואי והמטופלים. עיירה זו לא רגילה למערבי לובש חלוק לבן המסתובב במסדרונות בית החולים. הסינים ידועים בהכנסת הפנים החמה והלבבית שלהם וכך אכן היה. בכל חדר התיישבנו לשוחח עם הרופאים שהתעניינו רבות בגילי ומהיכן הגעתי. היה ניתן לראות את הגאווה שהיה על פניהם שבחור מערבי הגיע לסין בשביל ללמוד את הרפואה שלהם.. ואכן, יש להם במה להתגאות.
המשכנו את הסיור במחלקת הטווינה. טווינה זה מקצוע המגע של הרפואה הסינית המשלב מניפולציות ידניות יחד עם מגע עמוק המגיע לכל שריר בגוף. הרבה מעבר לעיסוי ולעיתים קצת יכול להיות כואב.. אך התוצאות בהתאם, מנסיון, אחרי הטיפול שזכיתי הרגשתי כמו בן אדם חדש:
לאחר מכן הכנסת הפנים הלבבית נמשכה במסעדה סינית טיפוסית בעלת שתי קומות. כמובן שמלבד שלושתינו הצטרפו שניים מחברי הצוות. כך נסענו ברכב חמישתנו לסעוד ארוחת ערב.
מסעדה סינית טיפוסית בדר”כ תהיה מחולקת לכמה חלקים: בקירבת המטבח לרוב יהיה מזנון מפוצץ סלטים קרים, מטעמי טופו רבים, המון נקניקים למניהם. בסמוך למזנון “הקר” לרוב ניתן למצוא פינת אידוי ששם מכינים לחם מאודה Man Tou, לחם מקמח תירס הנקרא Wo Tou ,סוג נוסף של כיסונים דקיקים יותר הממולאים בירקות או בשר הנקראים Jiao Zi ורבים מאודים אחרים. בחלל המסעדה ניתן למצוא שולחנות עגולים שבמרכז השולחן נמצאת זכוכית מסתובבת על ציר, על הזכוכית שבמרכז השולחן מניחים את כל האוכל, וכך ניתן להעביר את האוכל לכל הסועדים, דרך הזכוכית שמתגלגת. בדר”כ ניתן לראות את השולחנות מלאים באוכל ובשתיה חריפה, גם את האלכוהול הסינים מאד אוהבים לשלב בזמן האוכל. בקומות העליונות (רבות המסעדות עם כמה קומות) ישנם חדרי אוכל פרטיים ולא למטרה של אירוע פרטי.. הסינים אוהבים מאד לאכול וזה מעין טקס בשבילם, כך למשל כל חברי העבודה מתקבצים לאכול, הם עושים זאת בחדר פרטי. באופן כללי השולחן תמיד מלא באוכל, אבל כשמדובר בהכנסת פנים, השולחן מפוצץ באוכל!! וכמובן שלא נתנו לי או למיי לשלם על כך..
הבוקר התחיל מוקדם לאחר לילה במלון מקומי ונחמד שגם עליו לא יכולנו לשלם (ד”ר ביי פשוט לא הסכים לתת לנו לשלם, הזכרתי כבר את הכנסת הפנים הסינית?). איש הצוות שרק הכרנו אתמול בארוחת הערב הגיע לאסוף אותנו ולקחת אותנו לארוחת בוקר במסעדה מקומית קטנה המגישה לחם מאודה ממולא ירקות הנקרא Bao Zi ודייסת אורז עם שומשום שחור. טעים! משם המשכנו אל בית החולים בכדי לפגוש את ד”ר ביי.
הביקור בבית החולים התחיל בשיחת נהלים קצרה של כל הצוות יחדיו, שם אני ומיי זכינו להצגה רשמית ולאחריה אפילו קיבלנו מחיאות כפיים 🙂 ומיד אחר כך התחלנו בסיבוב בחדרי המטופלים בכדי להתרשם ממצבם. לכל חדר שנכנסנו הצוות הציג אותנו בפני החולים והציע לנו לבדוק את המטופלים. בדיקה זו בשם- מישוש המרידיאנים, שיטה שמורי, ד”ר וואנג פיתח, מפורסמת בבית החולים עקב חברינו המשותף ד”ר ביי. שיטה זו הינה חלק מצורת התישאול ברפואה הסינית, אשר משתלבת לחלק שבו ממשש הרופא את החולה באיזורים מסוימים. האיזור המפורסם והמקובל הינו מישוש העורק הרדיאלי, בכוונה של לקיחת הדופק. בנוסף ישנו מישוש המרידיאנים עצמם אשר מתבצע בין כפות הידיים והמרפקים, וכפות הרגליים והברכיים. בבדיקה המטפל מניח את האגודל על עור המטופל ובעזרת ידו השניה מותח את העור, וכך מחליק את האגודל לאורך היד או הרגל. החלקה זו לרוב מבוצעת כמה פעמים ברמות שונות של עומק ועוצמה של לחיצה. דרך מישוש האיזורים האלה, מקבל הרופא הערכת מצב לגבי מצב המרידיאנים בגוף.
היה פשוט יומיים מלאים בחוויות נהדרות, יציאה מן העיר הגדולה לפרברים של בייג’ינג. צפייה בבית חולים קטן וישן (שדרך אגב בקרוב יהפוך ליתום כיוון שבונים בעיירה בית חולים חדש ומתקדם שגם אותו ראינו בחלק מן התצוגה של העיירה שעשה לנו ד”ר ביי) ארוחת ערב נהדרת עם אנשים חביבים וחמים, תירגול מעשי ומצויין למישוש המרידיאנים, סיור בבית החולים והיכרות עם כל הצוות והחולים עצמם.. הכל לווה עם הכנסת פנים לבבית, חיוך גדול, רצון טוב והמון סקרנות. פשוט חוויה 🙂
ולסיום, הסינים מאד אוהבים להצטלם.. בטח אם אפשר לעשות תמונה רשמית. אז הנה אני ושאר הצוות:
